המבקר עמרי נהרי האזין לאלבום החדש והשני של איתי לוי ומכריז: ברוך הבא אל צמרת ליגת העל שלנו. עם כל המחמאות הרבות שהרעיף עליו, בסוף, בגלל שיר אחד, הוא מגיע לתובנה מעניינת שיכולה לשמש כנורה אדומה עבור לוי
גם מי שלא מתחבר אליו יכול להודות כי לאחר אלבום בכורה מפתיע ומצליח - איתי לוי הוא בלתי ניתן להתעלמות. לוי הרוויח זאת ביושר וזה מה שגרם לי לגשת לאלבום החדש שלו בחשק גדול מצד אחד, אך מצד שני לחשוש שלא יממש את הפוטנציאל הגלום בו. לשמחתי, ובהמשך אעשה השוואה של החדש עם אלבומו הבכורה, יצאתי מעודד והכותרת מסבירה בפשטות מדוע, ומיד אסביר.
בואו נתחיל בשם האלבום, "כל העיר יודעת", כשמו ניסה לוי לתת תמונה הפוכה מהמהות שבאלבום, מתקבלת תמונה צעירה, גימיקית וזולה שמסתובבת בטונות במוזיקה הים-תיכונית, אך שמדפדפים באלבום, שיר אחר שיר, מתקבלת תמונה שונה לגמרי. השם הוא רק הטעייה לקהל הצעיר, מדובר באוסף טוב של חומרים שמעובד מצויין וניבט דרכו לכל עבר כי נבחר שיר אחר שיר בפינצטה רק לאחר עבודה קשה של איתי לוי וסביבתו, תוך כדי סיעור מוחות ומטרה לגעת בכולם, אך קודם, בו עצמו. לוי מנסה ומצליח להתחבר ברמה עילאית לטקסטים ולהרמוניה הדרושה ומצליח לעשות זאת בצורה שאפשר בנינוחות להאמין לכל הביצועים שיוצאים לו מהפה.
האלבום נפתח ולא בכדי בשיר "אסטה מניינה", שיר מעולה (לדעתי הכי טוב באלבום) שבו נעשתה עבודת חשיבה של חומר, שירה ושל עיבוד טוב של תמיר צור. העיבוד בשיר נעים עם ניגון סינטי עדין שמלווה בבתים וחליל (אומנם מסומפל) שנכנס בקלילות בפזמון ומזכיר למאזינים שבניגוד לשם הלטיני, איתי לוי הוא זמר ים-תיכוני שיודע לעשות את העבודה. אחרי הסיפתח המוצלח, האלבום ממשיך אל "שריקות" שמכוון לקהל אחר שהוא לא ים-תיכוני, ובדיוק על זה אני מדבר כשאני אומר שלוי עבד קשה על החומרים וניסה לגעת לא רק באוהדים שבמרגשו הביתי אלא לפנות החוצה דרך מגוון סגנונות חוצה קהלים. למרות שניסה, השיר הזה עובד פחות טוב בעיקר בגלל שלאחר הפזמון נכנסים למעין מערבולת רעש בכל הנוגע לעיבוד של השיר והטקסט לא וואו, בלשון עדינה.
מנגד, "האהבה שלך ניצחה" ובמיוחד "כוסית של יין" שהוא שיר קצבי מהיר, איתי יודע לעשות את זה בקלאסה נעימה וקולעת לצד עוד עיבוד מלא נופך, במקרה הזה של יעקב למאי. שומעים את רמי עזרא משתגע על החלילים, ועומרי זליג המצוין על הבגלמה, כמו כן למאי ביחד עם זליג ועזרא עושה עבודה טובה גם ב-C-Part ומתקבל שיר החפלה הטוב באלבום. לדיג'אים הייתי ממליץ להתכונן אליו ולהכין אותו כי בחתונות הוא יכול לעשות הרבה שמח, ועוד בקלאסה.
בלי התראה מוקדמת האלבום המפולח של לוי זורק אותך אל השיר "בשעות המתות" שהוא ממש סגנון אחר. זה לא שיר ים תיכוני ואיתי לוי יודע את זה ועבד אחרת, איתו, בניגוד ל"שריקות" החלש, הוא יודע לשלב מזרח ומערב בצורה יפה. העיבוד נעים וזורם ובביצוע כפי לצד עיבוד מערבי עם נגינה בכינור בסאונד מערבי. קטע מקורי שעבד טוב למעבד דודו קומה תוך שירה של לוי עם נגיעות של סלסולים מזרחיים על מקאם כורד וזאת לדעתי כדי לא לברוח מהיעד שהציב לעצמו - לעשות הכל כדי לגעת בכולם בדרך יצירתית ובחשיבה, ולא חלילה לפגוע באף אחד. עבודה דומה נעשית גם בשיר "חמש מילים" שבשיר הזה לוי מנסה לשלב מעין צ'ילאאוט עם כינורות וחלילים (גם כאן מסופלים) עם רבעי טון וזה יוצא לא רע בכלל.
השפעתו של אייל גולן מורגשת באלבום. למען האמת, עם התובנה הזאת יגיע כל מבקר מראש עוד לפני שייגש אל השירים. גולן הוא המנג'ר של איתי לוי, אבל לא כזה מהסוג שמשתלט לטעם שלו אלא זה שיותר מוסיף מניסיונו. ההשפעה מגיעה לשיאה בשיר "לאט" שמזכיר בברור חומרים של אייל גולן. הלאה. "בוקר יום ראשון" שכתב והלחין אופיר כהן הוא שיר שזורק את המאזין לכיוון אחר, השיר מתחיל עם קולות של ציפורים (פחות אהבתי) וכינור מערבי דבר לא סטנדרטי במוסיקה הים תיכונית, שני משפטים ראשונים של השיר ללא חרוזים נשמע דיי מוזר בבית ראשון, המאזין מקבל את מכת המחץ בפזמון, בהחלט שיר טוב, מבלבל אומנם, אבל עדיין טוב. גם כאן מדובר במעין שיר מערבי ואיתי לא רוצה לגלוש לשם יותר מידי לכן ה-C-Part יושב על מקצב 'באלאדי'. עוד שיר שראוי לציון הוא "חוטים ומיקרופונים" שהטקסט בו איכותי ולצד עיבוד נעים ושירה נעימה של איתי פשוט עושה את העבודה.
יש שוני גדול בין הגישה, הסגנון ובחירת החומרים של איתי לוי על פני הקולגות האחרות. דבר שבולט לאוזן הם ביצועי החפלה, בעוד אצל שאר הזמרים הים תיכוניים כמו ליאור נרקיס, עומר אדם וקובי פרץ שירי החפלה באים בדרך כלל במקצב מהיר ובמילים רדודות עם איזה פזמון קליט כדי "לקנות" קהל ומהר אצל לוי הוא נעשה בעיבוד עדין יותר, נעים יותר, ולא מהיר ובועט כמו שאנחנו רגילים לשמוע בז'אנר. לוי לא רוצה לנצח במרתון המהירות ועושה זאת על טמפו נמוך ונשמע לאוזן שונה משאר הזמרים המפורטים למעלה, וזה עושה נעים גם להאזין לשיר ולא רק לנענע.
![10626785 997350403649748 2425107100558838465 n 1]()
עם המנג'ר אייל גולן (צילום: אילן פולישוק)
עם כל המחמאות הרבות לאלבום מגיע "יום שני" שיצא כסינגל ועושה חמוץ בפה עד כדי כך שהוא לא ניתן להחלקה. גם אחרי כמה האזנות הוא היה ונשאר שיר מתנשא ולא ברור. גם אם יהיו לו 10,000,000 מיליון צפיות ביוטיוב, דווקא זמר מהסוג של איתי לוי שעדיין, כן עדיין, נחשב לזמר צעיר ורק בדרך לממש פוטנציאל גדול היה צריך לגנוז ולא להקשיב לעצות של "יורשי אחיטופל". זה נשמע כהעתק ללהיט של דודו אהרון "" שיצא ב-2011, אז מה הקטע כאן? מילא, דודו אהרון שעשה את זה בזמן אחר, ולא לפני שהביא שלל להיטים ענקיים. אבל לא מתאים לאיתי לוי שמזוהה בסגנון אחר משל אהרון. הוא צריך למצוא נחלה במקומות אחרים וייחודיים עבורו, ולא לנסות לרעות בשדות זרים.
אבל אם להשאיר בצד את "יום שני" התמהוני, ועם חומרים כל כך טובים זה לא קשה, אפשר להכריז בפה מלא כי איתי לוי עשה באלבום עבודה מעולה ומציב רף חדש לשאר התעשייה. יש הרגשה חזקה ופנימית שמתקבלת ממנו שהוא הולך עם האמת שלו ועם מה שהוא אוהב - ופחות עם מה שכדאי ומה שכולם עושים. בניגוד לתופעת האופנה שחזרה בשנים האחרונות לא היה באלבום שיר "דיכאון" של ממש, וכמעט לא היו שירי חפלה של לנענע ודי. ברובם ככולם של השירים היה עומק. הרבה עומק. האלבום נבחר בקפידה לאחר הכנת הרבה שיעורי בית בסיעור מוחות לבחירת שירה וחומרים. לוי נותן למאזין הרגשה שהוא חשב על כל מילה ומילה בשיריו ועל כך הוא ראוי להערכה.
לסיום, אם נעשה השוואה בין אלבומו הקודם ("מה עובר עלייך" המוצלח) לבין האלבום החדש, ניתן לראות התקדמות ברורה. העיבודים טובים יותר מחלק מהשירים, סגנון האיכות נשאר ואפילו השתבח, חלק מהחומרים טובים יותר, ואת זה אני כותב בקושי רב מפני שהאלבום הקודם של איתי עשה המון רעש ביחס לאלבום ראשון של זמר ים תיכוני. עם זאת, וכדאי שאיתי יבין ויפנים זאת, הוא פחות קליט מהקודם ועל כן למרות שאותי ריגש ומגיע לו שאפו על האומץ והבחירות הנכונות, ייתכן כי להיטים של ממש - לפחות בפרק הזמן הקרוב - יהיו פחות מהקודם, אך הרושם שמשאיר האלבום הנוכחי הוא פנטסטי וייטמע לעד ככרטיס ביקור יוקרתי לאיתי לוי.
--
הכותב הוא מוזיקאי
>> "מתוך מאות סינגלים - רק אחד מצליח"
>> פאר טסי מרגש בבית הכנסת שנחנך לזכרה של תאיר ראדה
